<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית שלישי שער שלישי</h1>
<h2>דף ח:</h2>
הטבח המנקר חלבים צריך שיהיו לו שני סכינים בניקור הבשר, אחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים. ולמה, שאילו מחתך בשר במה שמחתך בה חלבים יאחז חלב שעל גבי הסכין בבשר ולא יסור ממנו רק בשפשוף רב, וחוששין שמא יפשע ולא ישפשף יפה. עבר וחתך חלבים ואחר כך חתך בשר באותה סכין, משפשף יפה יפה עד שיוסר חלב שנדבק על פניו. ומפני מה לא תקנו אחד ויחתוך בשר ואחר כך יחתוך חלבים, חוששין שמא ישכח ויחתוך חלבים ואחר כך יחתוך בשר וישכח מלשפשף יפה. ועכשיו נהגו מנקרי בשר לנקר בסכין אחד. ויראה שסמכו לנהוג כן מפני שלא אמרו אלא לחתיכת חלבים, אבל מנקרי גיד ושומנו וקנוקנות שבו אין בגיד חלב ושומן שמן כל כך שידבק ממנו בסכין. ומכל מקום צריך שיהיה אדם מלמד בתוך ביתו שיהיו משפשפין יפה הבשר כדי לצאת מידי ספיקות הללו. וכן צריך להיות מנקר הבשר מקנח תמיד הסכין בסמרטוט. וכן נהגו רוב המנקרים. וכן צריך שיהיו לו שני כלים של מים, אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים, ומן הטעם שאמרנו.
אסור לאדם ליתן הכסלים בעוד שהחלב עליהם חם על גבי בשר, לפי שהקרום שעל החלב נקרע ונשבר עם משמוש ידי הטבח, וכשמניחן על הבשר החלב מתחמם וזב ויורד על הבשר ובולע ממנו הבשר. ואם עבר ועשה כן יש מי שאוסר. ויש מגדולי המחברים שאמרו שאין דברים אלו אמורין אלא לכתחילה, דחוששין שמא ישכח לשפשף, וכדרך שאמרו בשני סכינים, אבל אם עבר ועשה משפשף יפה יפה ודי לו. ולדברי האוסרים יראה לי דדי לו בקליפה, שאין חום חלב הכסלים גדול מחום בית השחיטה שאינו צריך רק קליפה. ועוד שהבשר צונן הוא, והרי הוא כחם לתוך צונן, והלכה כדברי האומר שחם לתוך צונן התחתון גובר ומקרר את העליון ואינו בולע התחתון אלא כדי קליפה.
<h2>דף יד.</h2>
הצלי אינו צריך מליחה, שהאש שואב את הדם. לא הצריכו מליחה בדם האברים אלא לקדירה, שהדם נפלט ויוצא בתוך התבשיל ומתבשל עם הבשר. וכן הדין לכבוש, שהכבוש כמבושל. רצה למלוח ולאכול בצלי ובלא הדחה עושה, ואינו חושש לדם שעל המלח, שהאש שואב את הדם ומונע את המלח מלבלוע את הדם. בד"א במולחו ומעלהו לצלי, אבל אם שהה במלחו, המלח בולע את הדם ונאסר. ולפיכך מדיחו יפה וצולה ואוכל. בד"א בשחתך את הוורידין בשעת שחיטה או סמוך לה, שהדם חם ונפלט דרך הוורידין. לא חתך את הוורידין אסור לאכול אפילו בצלי עד שיחתוך אבר אבר ויצלה. רצה לאכול ממנה בשר חי אסור עד שיחתוך וימלח. ויראה לי שאם נקר הבשר מחוטי דם, אוכל אפילו בלא מליחה חי או צלי, ואפילו העוף כולו כאחד, שדם האברים יוצא הוא דרך הסימנין אע"פ שלא חתך הוורידין, ולא הצריכו חתיכת וורידין או חתיכת אבר אבר אלא מפני דם החוטין שבבשר. ויש מגדולי המורים שהחמירו שלא לאכול כולו כאחד אפילו בצלי אלא אחר חתיכת וורידין ורוב שני הסימנין.
<h2>דף מט:</h2>
אי זהו חלב שאסרה תורה, זה שהוא תותב קרום ונקלף, שנאמר (ויקרא ג') את החלב המכסה את הקרב, מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף, אף כל חלב שהוא כזה שהוא תותב קרום ונקלף.
הקיבה שני חלבים יש בה, האחד עשוי כקשת והשני עשוי כיתר; שעל הקשת אסור דבר תורה, ושעל היתר בני ארץ ישראל נהגו בו היתר ובני בבל נהגו בו איסור. ויש מן החכמים שאמרו שאנו בני הגולה אחר בני בבל אנו נגררין ואסורין בו כבני בבל. ויש מן הגאונים שהורו שאין אנו נגררין אחר בני בבל במה שאינו להם אלא במנהג, וכל שמן הדין מותר ובני ארץ ישראל נוהגין בו היתר מי שרצה לנהוג בו היתר נוהג, ובלבד מי שאינו מבני בבל. ואנו בגלילות האלו נהגנו בו איסור כבבל.
<h2>דף נח.</h2>
פירות שדרכן להתליע באיביהן צריכין בדיקה, שכל שהאיסור מצוי בו צריך בדיקה. ולפיכך תמרים שהרחש מצוי בהן בעודן מחוברים לקרקע לא יאכל מהם בלא בדיקה. וכן עדשים ופולים וזיתים הרחש מצוי הרבה בהן בעודן מחוברים, ולפיכך צריכין בדיקה. עברו עליהן שנים עשר חודש משנתלשו אוכל והולך בלא בדיקה ואינו נמנע, שכל בריה שאין בה עצם אינה חייה ואינה מתקיימת שנים עשר חודש ולפיכך בידוע שאין כאן רחש מן הרחשים הגדילים במחובר. עבר ובשל תוך שנים עשר חודש בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק, ואם לאו יראה לי שמותר, הא למה הדבר דומה, לבא זאב ונטל בני מיעים של בהמה דמעמידין אותה בחזקת היתר. ועוד שהרי יש כאן שתי ספיקות, ספק היה שם רחש ספק לא היה, ואם תמצא לומר היה שמא נימוח ונתבטל. ואע"פ שאמרו בריה אינה מתבטלת, לא אמרו אלא בריה שלימה אבל מחויה ואפילו חתוכה בטילה, כמו שיתבאר בבית התערובות. ולפיכך כל שיש בו שני ספיקות אפילו באיסורי תורה הולכין בו להקל.
<h2>דף נח:</h2>
פולין שני רחשים מצויין בהם, אחד קטן והוא הגדל במחובר והוא גדל בין קליפה לבשר או בבשר סמוך לקליפה, ואחד גדול הנוקב ויורד לפעמים עד אמצעו. אותו הגדול הגדל לאחר מכאן מותר קודם שפירש, אבל אם פירש ואפילו מת אסור כמו שביארנו. ולפיכך הבא לבשלן בלא בדיקה כיצד הוא עושה, שורה אותן במים צוננין כדי שיכנסו המים בחורין ויוציאו הרחש שבתוכן ויפרוש כל העתיד לפרוש, ואחר כך ישים בקדירה אחר רתיחת המים כדי שימותו הנשארים בחורין. ואם נמצאו קצת בתוך הקדירה משליך ואוכל את השאר, שאין בהן כל כך שיאסרו בפליטתן את תערובתן. ויראה לי שאסור לעשות כן כל שנים עשר חודש, מפני הרחש הקטן המצוי בהן בעודן במחובר והרי אפשר לו להתקיים כל שנים עשר חודש, ולפיכך כל תוך שנים עשר חודש צריכין בדיקה.
<h2>דף סז:</h2>
רחשים הגדילים בפירות בעודן מחוברין לקרקע אסורין משום שרץ השורץ על הארץ. כל שהוא שורץ באילן המחובר וגדל בארץ כשורץ על הארץ. אין הפרש בדבר זה בין שהחור גדול מן הרחש ויכול הרחש לשרוץ וללכת בתוכו בין שהחור אינו מחזיק אלא כדי הרחש לבדו, שכל הגדל בפרי המחובר לארץ כגדל בארץ, וכל שגדל בארץ אפילו לא שרץ בארץ אסור. ולפיכך זיזין שבעדשים ויתושים שבאוכלוסין ותולעת שבתמרים וכיוצא בהן אסורין. התליעו לאחר שנתלשו הרי הן כפרי עצמו ומותרין. בד"א בשלא פירשו, אבל פירשו מן הפרי, בין שפירשו על גבי הפרי בין שפירשו לאויר ואפילו לא הגיע לארץ, ואפילו פירשה לאחר שמתה, אסורין. נמצא בתוך הפרי אע"פ שחורו נקוב לחוץ אין חוששין שמא יצא וחזר לחורו, שכל שיוצא מחורו אין חוששין שמא חזר לחורו.
ולענין תולעים הנמצאים בבהמה ובדגים ובעופות ובפירות. תולעים הנמצאים במעי הבהמה ואפילו בין עור לבשר אסורים, לפי שאין דבר שבבהמה מותר אלא בשחיטה, וכיון שכן אף התולעים הגדלים בבשרה בחייה אסורין שהן אינן בני שחיטה, והתורה רבתה אותן לאיסור, מפי השמועה למדו זה שאמר הכתוב (ויקרא י"א) ואת נבלתם תשקצו, לרבות דרנין שבבהמה. ואין צריך לומר הנמצאים במיעיה, שאותם מן החוץ הן באין ואסורין משום שרץ השורץ על הארץ. וכן הנמצאים במעי הדגים ואע"פ שאינן נמצאין דרך בית הרעי, פעמים שהתולעים נכנסין דרך אזנו כשהוא ישן. תולעים הנמצאים בדגים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרין, שאלו באמת מבשרם נגדלו ולפיכך מותרים, שהדגים אינן צריכין שחיטה ובאסיפה בעלמא מותרין.
<h2>דף פט:</h2>
ניקור גיד הנשה. גיד הנשה אסור דבר תורה, שנאמר (בראשית ל"ב) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך. ונוהג בבהמה וחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל, אבל אינו נוהג בעוף לפי שאין לו כף עגול כשל בהמה. היה לעוף כף עגול אסור מן הספק, לפי שלא פרט הכתוב בהמה וחיה אלא אשר על כף הירך, ואיפשר שכוונת הכתוב לאסור כל אשר לו כף אע"פ שאין במינו כף. וכן אם נמצאת בהמה וחיה בלא כף אסור מספק, שמא כל שיש במינו כף אסרה תורה, אע"פ שאין לזה יש לזה שבמינו. ונוהג בכוי שהרי יש לכל מינו כף הירך. גיד הנשה של שליל כבר נתבאר דינו בשער ה' של בית הנשחטין.
<h2>דף צא.</h2>
שני גידין יש לירך, האחד פנימי סמוך לעצם והשני חיצון סמוך לבשר. ושניהם אסורים, אלא שפנימי אסור דבר תורה, שהוא הפושט בכל הירך, והחיצון אסור מדבריהם. קנוקנות שבזה ושבזה אסורין מדבריהם, ולפיכך מחטט אחריהם בכל מקום שהן. ושמנן אסור לפי שישראל קדושים נהגו בו איסור.
<h2>דף צב:</h2>
ניקור חלב. דבר תורה חלב בהמה אסור ושל חיה מותר, שהרי אמרה תורה בפרשת קדשים (ויקרא ג') כל חלב וכל דם לא תאכלו, ודבר הלמד מעניינו הוא, שלא אסרה תורה אלא חלב הקריבין למזבח, וחיה אינה קריבה. אם כן למה הוצרך הכתוב לומר (ויקרא ז') כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, לימד על האליה של חולין שהיא מותרת, שלא אסרה תורה אלא דבר השוה בשור ובכשב ובעז, ואין האליה שוה בשלשתן, שאלית השור והעז אינן בכלל האימורים כאלית הכבש. ואע"פ שכתוב (ויקרא ג') חלבו האליה, אין הכוונה בזה לומר שהאליה היא חלב, אלא לומר שהאליה היא בכלל האימורים, וכן אמרה תורה והקריב מזבח השלמים חלבו והאליה תמימה.
בד"א בחלב שאין הבשר חופה אותו, אבל חלב שהבשר חופה אותו לעולם ואפילו בחיי הבהמה מותר, שנאמר (ויקרא ג') את החלב אשר על הכסלים, למדתך התורה שאינו אסור אלא שעל הכסלים ולא שבתוך הכסלים. חלב שתחת המתנים אע"פ שהבשר חופה אותו כשאנו רואין אותה מתה אסור, שהבהמה בחייה מתפרקת ואיבריה נמשכין, והחלב שתחת המתנים מתגלה. לובן שבתוך הכוליא, יש שאוסרים אותו. ויש מן הגאונים וגדולי המחברים שהתירו מה שיש ממנו בתוך הכוליא, לפי שהבשר חופה אותו. ונראין דבריהם אלא שנהגו במקומותינו איסור וממרטין אותו מעיקרו. חלב שעל הכסלים אסור והוא הנקרא בלשון חכמים תרבא דאקליבוסתא.
<h2>דף צג.</h2>
אי זהו חלב שאסרה תורה, זה שהוא תותב קרום ונקלף, שנאמר (ויקרא ג') את החלב המכסה את הקרב, מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף, אף כל חלב שהוא כזה שהוא תותב קרום ונקלף.
כמה שיעור זמן מליחה לקדירה, מקצת גדולי המחברים כתבו כדי שיעור צלייה. עמד במליחתו כדי שיעור צלייתו מותר לבשלו בקדירה, ואינו צריך להרתיח המים אלא נותן הוא בין לרותחין בין לצוננין, שלא מצאנו צורך לחליטה אחר מליחה.
חלב שעל הדקין אסור. והוא כשיעור אמה משמתחילין לצאת מן הקיבה.
חוטין שבעוקץ אסורין משום חלב. חמשה חוטין יש בכסלים, שלשה מן הימין ושנים מן השמאל. שלשה שבימין מתפצלין ומשתרגין לשנים שנים, ושנים שבשמאל מתפצלין ומשתרגין לשלשה שלשה. וכשהבשר חם הם נשלפין מן הכסלים כשאדם מושך בראשן, ולאחר שנתקרר הבשר הם מתיבשים ונאחזין בבשר וצריך לחטט אחריהם. חוטין שבכוליא ושבטחול אסורין משום חלב וצריך לשרש אחריהם.
חוטי דם יש בעוף ובבהמה שאינן מנקין דמן לא דרך וורידין ולא דרך סימנין, והם חוטין שביד הבהמה והכתף וחוטין שבלחי. וכן שבלחי העוף ושבגף. ולפיכך צריך לחתכן. ואם לקדירה צריכין חתיכה ומליחה, ואם לצלי צריכין חתיכה ואין צריכין מליחה. ומה הפרש בין אלו לוורידין או לחתיכה שנצרר דמה, שאינן צריכין חתיכה לצלי כמו שבארנו, יראה לי שלא התירו בוורידין אלא בשהוציאן מתוך הבשר ושם פניהם על פני האש, שכל שאין מבדיל ביניהן ובין האש, האש שואב את דמן. וכן הטענה בבשר שנצרר בו הדם. אבל חוטין אלו שמובלעין בתוך הבשר, הבשר מבדיל בינו ובין האש ולפיכך אין האש שואב היטב את הדם, ולפיכך אסור עד שיחתוך ויצלה או יחתוך וימלח. חוטין שתחת הלשון בכלל חוטי הלחי הן, וצריך לחתכן על הדרך שאמרנו.
כבר בארנו שהבשר שיש בו חוטי דם כלחיים והיד, וכן בהמה ועוף שלא נשחטו הוורידין, שצריך לחתוך ולמלוח. ויש מן הגדולים שאמרו שצריך שיניח מקום החתך למטה כדי שיזוב דמן היטב. וכן בכל מקום שצריך חתיכה.
קרום שעל הכוליא המפסיק בינה ובין החלב שעליה אסור משום חלב מדברי סופרים, והקרום שעל החלב שבכוליא חלב גמור הוא ואסור דבר תורה. קרום שעל הטחול כולו אסור, אלא שעל הדד והוא הראש הגס שבו אסור דבר תורה והשאר אסור מדברי סופרים.
<h2>דף צג:</h2>
בד"א בשגדל הזכר ועומד על שלשים יום אבל קודם שלשים יום אין מחזיקין בהם דם. גדל ועמד על שלשים יום או יתר מיכן, אם הזריעו חוששין להם משום דם כמו שאמרנו, ואם לא הזריעו אפילו לאחר שלשים יום אין מחזיקין בהם דם. מאיין יוודע דבר זה אם הזריעו או שלא הזריעו, אם יראו בהן חוטין אדומין בידוע שהזריעו, ואם לאו בידוע שלא הזריעו. מכלל דברים אלו יראה לי שכל תוך שלשים יום אפילו נראו בהן חוטין אדומין אין חוששין להם משום דם, אדמומית זו שבהן אינו אלא שומן בעלמא.
נצרר הדם בבשר מחמת מכה וכיוצא בזה, אסור לאוכלו עד שיחתוך אותו מקום ומולחו יפה. שכל שנקרש ונצרר אין כח במלח להוציאו עד שיחתכנו ויעשה לו פתח לצאת דרך שם. צלאו על האש מותר, שהאש שואב את הדם ואע"פ שלא חתכו. וכן הוורידין המלאים דם. חתכן ומלחן מותרין אפילו לקדירה. לא חתכן מותרין לצלי כל שהניחן על האש, שהאש שואב את הדם. קרום שעל ביצי הזכר, כשגדל ומזריע מתמלא חוטי דם, ואסור לבשלן בקדירה עד שיחתוך אותן וימלחן. הניחן על האש מותרין, שהאש שואב את הדם כמו שאמרנו.
הצלי אינו צריך מליחה, שהאש שואב את הדם. לא הצריכו מליחה בדם האברים אלא לקדירה, שהדם נפלט ויוצא בתוך התבשיל ומתבשל עם הבשר. וכן הדין לכבוש, שהכבוש כמבושל. רצה למלוח ולאכול בצלי ובלא הדחה עושה, ואינו חושש לדם שעל המלח, שהאש שואב את הדם ומונע את המלח מלבלוע את הדם. בד"א במולחו ומעלהו לצלי, אבל אם שהה במלחו, המלח בולע את הדם ונאסר. ולפיכך מדיחו יפה וצולה ואוכל. בד"א בשחתך את הוורידין בשעת שחיטה או סמוך לה, שהדם חם ונפלט דרך הוורידין. לא חתך את הוורידין אסור לאכול אפילו בצלי עד שיחתוך אבר אבר ויצלה. רצה לאכול ממנה בשר חי אסור עד שיחתוך וימלח. ויראה לי שאם נקר הבשר מחוטי דם, אוכל אפילו בלא מליחה חי או צלי, ואפילו העוף כולו כאחד, שדם האברים יוצא הוא דרך הסימנין אע"פ שלא חתך הוורידין, ולא הצריכו חתיכת וורידין או חתיכת אבר אבר אלא מפני דם החוטין שבבשר. ויש מגדולי המורים שהחמירו שלא לאכול כולו כאחד אפילו בצלי אלא אחר חתיכת וורידין ורוב שני הסימנין.
הרוצה למלוג גדיים וטלאים או את העופות, יש מי שאומרין שמערה מים חמים בכלי ואחר כך מולג בתוכן, אבל לא ימלוג בתוך כלי ראשון, שכלי ראשון מבשל, ויש בדבר זה משום חלב ודם המתבשלין עם הבשר. וכן לא יערה עליהן מכלי ראשון, דעירוי מכלי ראשון ככלי ראשון דמי. ויש מגדולי המורים שהורו דעירוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון. וכדברי הראשונים שאמרו להחמיר ראוי להורות להחמיר בשל תורה. ויראה לי שזה וזה אסור, שאע"פ שאין כלי שני מבשל מבליע הוא ומפליט. לא יהא חום כלי שני מועט מחום בית השחיטה, והלא אמרו שבית השחיטה רותח, וכן חום הכסלים סמוך לשחיטת הבהמה שאסרו להניחן על הבשר שמא יזוב החלב ויבלע הבשר. ולפיכך אסור למלוג אלא לאחר ניקור חלב ומליחה.
קרום של מוח שבראש חוטי דם יש בו, ומוח עצמו דם יש בו, ואינו יוצא מידי דמו במליחת הראש, לפי שעצם המוח מקיפו ועומד בפניו ואין מקום לדם לזוב דרך שם, ואפילו צולהו על האש אי אפשר לאש לשאוב דמו, והדם מתקבץ בעצם המוח העשוי כקדירה ומתבשל עם המוח. ומי שרוצה למולחו ולהכשירו לקדירה כיצד הוא עושה, קורעו מוציא מוחו וקורע הקרום ומולחו. רצה לאוכלו צלי, מניח בית שחיטתו על האש והדם זב דרך בית השחיטה. נעץ קיסם או שפוד וכיוצא בו דרך נחיריו והניח נחיריו על האש הרי זה מותר, לפי שגם דרך בית נחיריו הדם זב ויוצא. ויש מן החכמים שאמרו שלא התירו לצלותו כן אלא להניחו על האש קצת עד כדי שישיר שערו, אבל להכשירו באכילה בכך לא, עד שיוציא המוח וינקה קרומו מן הדם. ויראה לי שאין עיקר לדברים אלו. הניחו על צדדיו, הדם מתקבץ בתוך עצם המוח העשוי כקדירה ואסור. ולא כל הראש נאסר בכך, אלא המוח שבקדירה של עצם, והשאר מותר. ניקב עצם שעל המוח וצלאו, אם היה הראש מונח על האש והנקב למטה מותר, ואם לאו אסור. ולפיכך הרוצה להשיר שיער שעל הראש, מניחו על בית השחיטה או על נחיריו על הדרך שאמרנו.
המהבהב תרנגולין ואווזין כדי לחרך שיורי נוצה שעליהן, רוחץ בית השחיטה, כדי שלא יתבשל דם שעל בית השחיטה ויבלע בבשר, ואחר כך מעביר באש. ולא יעכב אותן באש הרבה, כדי שלא יבליע דמן בבשרן על ידי חום האש, ומה שיבלע על ידי חום האש מסתרך הוא הרבה ואינו יוצא על ידי מליחה.
הרוצה למלוח את הראש כיצד הוא עושה והשיער מפסיק בינו לבין המלח, יש אומרין שמולח על השיער ואחר כך מניחו על האש דהיינו על הרמץ עד שישיר שערו, וחוזר ומולח. ואיני רואה טעם לדברים הללו. אלא אם רצה חותך את הראש לשנים, ומולח הראש יפה מצד פנים, והופכו ומולחו על השיער, שאין השיער מעכב על ידי המלח להפליט דם שבבשר הראש. הרי מוח שבעצמות נכשר על ידי מליחה ואין העצם מעכב, וקל וחומר הדברים לשיער הראש. ולא אמרו במוח שבראש אלא מפני וורידי דם שעל קרום של מוח שהוא כאילו דם כנוס שם בעין, אבל דם האיברים שהוא קלוש וצלול יוצא הוא על ידי מליחה שעל השיער. וכן הדין לטלפים, מחתך אותם מעט ומולח, והדם יוצא דרך החתך. וצריך שיהא חיתוכו למטה.
כל טבח המנקר בשר ומוכר לאחרים בחזקת מנוקר, אם נמצא אחריו חלב אפילו כשעורה מעבירין אותו מאומנותו, ואם נמצא אחריו כזית אין צריך לומר שמעבירין אותו, אלא מעבירין אותו ומלקין אותו.
ויש מרבותיי ז"ל שאמרו שהגיד אסור בהנאה. ויש מרבותיי מתירין אותו. וכן נראה. וכן נהגו.
<h2>דף צד.</h2>
רוב המצויין אצל ניקור מומחין הן, שאין לך אדם בישראל מכניס עצמו במלאכת מצוה להכשיר את האסור אלא אם הוא בקי ומומחה בדבר, וכדרך שאמרו בשחיטה ובהרמת תרומה ומעשרות. לפיכך ישראל ששלח ירך חתוכה לחבירו כדרך שמחתכין אותה מנקרי בשר שבישראל, סומך עליו ואוכל ואינו נמנע. מכל מקום הצנועים מושכין ידיהן עד שידעו שניקר אותה בקי במלאכה.
<h2>דף צו:</h2>
גופו של גיד אינו אלא כעץ ואין בו טעם, ואע"פ כן אסרתו תורה. אבל אינו אוסר תערובתו בפליטתו, לפי שאינו אלא כעץ ואין בו בנותן טעם. קנוקנות ושומן שבו יש בהן טעם ואסורין ואוסרין תערובתן בפליטתן.
<h2>דף קט.</h2>
הלב מתקבץ דם בתוכו בשעת שחיטה. ולפיכך צריך לקורעו קודם מליחתו ומוציא דם שבתוכו ואחר כך מולחו. מלחו ולא קרעו, קורעו לאחר מליחתו ומותר, אע"פ שנמלח עם דם שבתוכו, אם בולעו כך פולטו. ולא עוד אלא שהלב חלק הרבה ואינו בולע כלל ואפילו בבישול, כל שכן במליחה. נתבשל בקדירה עם בשר או ירקות וכיוצא בזה הרי הוא אוסר תערובתו, שהדם יוצא ממנו ונפלט לתוך הקדירה. כיצד משערין אותו, משערין בכולו, לפי שאין אנו יודעין כמה יצא ממנו. ואין הפרש בדבר זה בין שהלב דבוק עם העוף ובין שאינו דבוק עם העוף, לעולם אין משערין בכל העוף אלא בלב לבדו. ושמעתי שיש מחמירין לשער בכל העוף אם הלב דבוק בו. ולא נראו דבריהם.
<h2>דף קי:</h2>
הכבד מרובה בדמים הוא כמו שאמרנו. ולפיכך אסור לבשלו בקדירה אע"פ שמלחו, אלא קורעו שתי וערב ומולחו וחתוכו למטה כדי שיזוב דמו היטב. ולאוכלו בצלי, יש מי שהתיר בלא חתיכה ובלא מליחה, שהאש שואב הדם, כדרך שבארנו בוורידין ובחתיכה שנצרר בה הדם. ויש מי שאוסר אפילו לצלי בלא קריעה. וראוי לחוש לדבריו. ויש מן הגאונים שאסרוהו לקדירה, עד שיחתכנו ויצלנו. וראוי לחוש לדבריהם לכתחילה, אבל אם קרעו שתי וערב וחתוכו למטה ומלחו ובשלו עם בשר, אע"פ שלא צלאו, הכל מודים שאינו אוסר, שזה שהצריכוהו צלייה חששת אחרונים היא, שמא לא יחתוך יפה או לא ישים חתוכו למטה, ובחששת אחרונים כזו אין מדקדקין בה להחמיר בדיעבד אלא להקל, שהתורה חסה על ממונן של ישראל. וכן הורו רבותיי.
שלקו את הכבד בקדירה בפני עצמו בלא מליחה ובלא חליטה, יראה לי שהוא מותר, שהכבד אוסרת ואינה נאסרת, שפולטת היא ואינה בולעת ואפילו בתוך הקדירה, לפי שפליטתה מרובה ומונעתה מלבלוע, ואפילו נתבשלה הרבה. ומה ששלחו מן הישיבות שאינו מותר לאכול כבד שלוק אלא אם כן צלאוהו תחילה, יראה לי שלא אמרו אלא לכתחילה, אבל אם עבר ושלקו מותר. ואע"פ שראיתי לאחד מגדולי המחברים שאסר הכבד וכל מה שנתבשל עמו אם לא הבהבו אותה באור תחילה או שחלטה בחומץ או ברותחין, ואין דברים אלו מחוורין בעיניי.
<h2>דף קיא.</h2>
חלטו בחומץ או ברותחין מותר. בד"א בשנקר והוציא מזרקי הדם שבתוכו שמלאים דם, שלא תועיל החליטה לדם המכונס ושעומד בעין בתוך המזרקין. וכבר שלחו מישיבת הגאונים שאין אנו בקיאין עכשיו בחליטה.
הטחול יש לו דם, ודמו בלא תעשה כדם שאר האיברים, ולפיכך צריך מליחה. ולא אמרו בטחול שומנא בעלמא הוא, אלא שלא להצריכו חתיכה ומליחה ככבד, ולומר שהמליחה מכשירתו כשאר האיברים, ומראה אדמומית שבו לאחר מליחה אינו מחמת דם אלא טבעו ומראית שומנו הוא ככה.
הכבד דמו מרובה, לפיכך אסרוהו אפילו לצלותו בשפוד אחד עם בשר, אלא אם כן נתן הכבד בראש השפוד ושיתלה השפוד בתנור ראשו למטה וזנבו למעלה כדי שיהיה הכבד לעולם למטה, שאילו היה הכבד למעלה יזוב דמו המרובה על הבשר, ויש לחוש שמא לא יהיה כח בבשר לפלוט כל דם שיבלע מן הכבד. ואם עבר וצלה הכבד למעלה מותר. ומכאן יראה לי שהדין כן במליחה, שאסור למלוח לכתחילה כבד על הבשר, אבל תחת הבשר מותר. עבר ומלח על גבי בשר מותר.
<h2>דף קיא:</h2>
כלי שמלחו בו בשר, בין כלי שאינו מנוקב בין כלי מנוקב, אסור לאכול בו רותח, שהרי הוא בלוע מדם והרותח מפליטו ובולע ממנו. כיצד, נתן בה רותח נגוב, צריך קליפה; נתן בה רותח לח, כגון בשר רותח שאי איפשר בלא רטיבות קצת, צריך נטילת מקום. נתן בה צונן לח, יש מתירין, לפי שהקערה אחר שהודחה צוננת היא; ויראה לי שאפילו הדחה אינה צריכה אלא כל שמקנחה יפה מותר לאכול בה צונן, ולא הצריכו הדחה אלא לסכין ששחט בה, שעל ידי דוחקו פולט קצת. ומקצת מגדולי המורים אמרו שהקערה שמלחו בה בשר רותחת היא ואפילו לאחר שהודחה, ונראה מדבריהם שאסור לאכול בה צונן לח גמור, שהרי הוא כצונן לתוך חם, שהתחתון גובר ואוסר את הכל. ויראה לי שאין זה עיקר.
<h2>דף קיב.</h2>
צלי שחתכו על גבי ככר ויש על גבי הככר מראית דם, אם הגיע הצלי לכדי שיעור צלייה עד שיהא ראוי לאכילה אין חוששין לאותו דם, שאין כאן דם אלא מראה דם ויין של בשר קורין אותו. ולא עוד אלא אפילו היה עב ואדום ועבר אדמומיתו את הככר מעבר אל עבר מותר. ואין חוששין שמא מתוך דוחקו של סכין יצא ממנו דם גמור. ואין צריך לומר אם עמד הבשר במליחתו כדי שיעור מליחה, דכל ששהה במלחו כדי שיעורו אין כאן חשש דם כלל ואפילו לקדירה, אלא אפילו היה הבשר תפל מותר, כמו שביארנו.
בשר שצולין אותו עד שלא נמלח אין נותנין כלי תחתיו לקבל בו שמנונית עד שיגיע לכדי שיהא ראוי לאכילה בצלייה זו. ואע"פ שניצוצות הניתזות ממנו על האש מעלין תמרות עשן, ואין דם מעלה תמרת עשן, אפילו הכי חוששין שמא פנים התחתונים הם שהגיעו לכדי צלייה אבל העליונים לא הגיעו ועדיין יש דם גמור בתוכן. אלא כיצד הוא עושה, מניח בכלי שמקבץ בו השמנונית מים ומשליך במים שנים או שלשה גרגרים של מלח, לפי שהמלח מושך בטבעו חלק הדם שבו לקרקעית הכלי והשומן צף ונפרד מן הדם, ואחר צלייה שופה בנחת השומן והדם הנשאר בתוך שולי הכלי משליך. ויראה לי שלא התירו לעשות כן אלא לאחר שתעלה תמרות עשן שאין שם רק חשש דם בעלמא, אבל קודם לכן שיש ודאי דם אסור. בד"א בבשר אבל כבד אסור בכל עניין לשים תחתיו לקבל שמנוניתו. ומה הפרש יש בין בשר לכבד בדבר זה, שדם הבשר יורד ומתמצה למטה בשולי הכלי ודם הכבד צף ומתערב עם השומן. והורו מקצת גאונים ז"ל שלא אמרו להתיר בנתינת מלח אלא בשנים או שלשה גרגרין, אבל ליתן מלח הרבה אסור, חוששין שמא כח ריבוי המלח ישבור כח הדם ויתערב עם השומן. ויש מגדולי האחרונים שאמרו שעכשיו שאין אנו בקיאין בשיעור נתינת המלח אסור ליתן כלי כלל תחת הבשר אלא אם כן מלח הבשר ושהא במליחתו שיעור מליחה והודח יפה כדין בשר הנכשר לקדירה. ויראה לי שאם עבר ועשה אפילו נתן בו מלח הרבה מותר, לפי שאין כאן דם אסור דאורייתא דדם שבשלו הוא ואינו אסור דבר תורה ועוד דאינו ודאי אלא ספק שמא משעלתה תימרת נתבשל הכל ואפילו העליון, ולפיכך מותר.
<h2>דף קיב:</h2>
מכלל דברים אלו אתה למד שאסור למלוח בשר עם בשר שכבר נמלח, אם שהה הראשון במלחו עד כדי שיגמור אף פליטת צירו, שחוזר הוא ובולע מדם חתיכה שנייה זו, כיון שאינו טרוד לפלוט אפילו ציר. וגדולה מזו שמעתי מרבותיי שאפילו בשר שנמלח לעצמו אסור לשהותו במלחו לאחר גמר פליטת צירו, לפי שחוזר ובולע מלכלוכית דם שעליו ושעל המלח. עבר והשהה צריך קליפה, שאין הדם נכנס יותר מכדי קליפה. ומקובל אני מרבותיי שעד שתים עשרה שעות בקרוב בשר פולט ציר. יש מגדולי החכמים שאמרו, שכל זמן שהבשר פתוח לפלוט דם או ציר מותר למלוח עליו בשר חדש, שכל שהוא פתוח כשם שהוא בולע כך הוא פולט. ולפיכך התירו למלוח על בשר שפולט דם או ציר, וכן משעה לשעה זה על גב זה, ואפילו לימים הרבה, שכל שפולטת בולעת ופולטת ואינה נסגרת מלפלוט. ודגים ועופות שאסרו, לפי שבשר הדגים רפה מאד ופולט הוא כל דמו וכל צירו עד שלא התחילו העופות לפלוט שום שם. ולפי דרכם למדנו שאם מלח עופות לעצמן ומשעה שהתחילו לפלוט מלח עמהם דגים, מותרין. ודרך זו רחוקה בעיני, שאי איפשר שלא יפלטו העופות כלל בתוך שיעור שיפלטו הדגים דמן וצירן. אסור ליתן בשר שלא נמלח כלל עם בשר שנמלח קודם גמר פליטת דמו, לפי שבשר זה שלא נמלח בולע הוא מן הדם שחברו המלוח פולט, שאין לו דבר שימנענו מלבלוע. ויש מגדולי המורים שהורו שחוזר הוא להכשירו עם מליחתו, שכשם שפולט דם של עצמו כך פולט דם שבלע מחוצה לו. וזה נכון. וגדולה מזו אמרו מקצת רבותיי שאפילו מלחו בשר על גבי בשר שנמלח והודח, ובלע דם חתיכה זו שמלחו עליו, חוזר הוא ומולחו וכשר, דכבולעו כך פולטו, וכמו שפולט על ידי מלח דם של עצמו כך יפלוט דם שבלע ממקום אחר. ואין דבר זה נכון בעיני. וראית סתירת דבר זה ממה שאסרו דגים שמלחן עם העופות, ואילו היה להם היתר במליחה, לא אמרו אסורין ולא היו שותקין מללמד עליהן את ההיתר.
<h2>דף קיג.</h2>
המולח צריך שידיח הבשר תחילה יפה, כדי להסיר חלאת הדם שעל פניו, ואחר כך מולח. ואחר כך ידיח יפה יפה, כדי להסיר המלח שעל פניו [שהוא] מלא ובלוע דם, ולרחוץ אותו מלחלוחית הדם שנפלט ונדבק על פניו.
כיצד מולחין את הבשר לקדירה, נותן את המלח משני צדדין מולח והופך ומולח ומולחו יפה. ואינו צריך ליתן עליו מלח עד שיכסנו כולו ולעשותו כבניין, אלא מולח יפה עד שלא יהא ראוי לאכילה עם אותו המלח, כדי שיפליט את דמו. ויראה לי שאין צריך למלוח משני צדדין אלא למצוה מן המובחר ובאיפשר, לא מלח אלא מצד אחד, או שלא היה נח לעשות כן, כמולח תרנגולין או אווזין, שאי איפשר שידבק המלח בכל צדדי חללו אלא אם בתר אותם בתוך או שמלא חללן במלח כמוליאתא, מותר. והדין נותן, שלא תהא חתיכת בשר דקה חמורה מחתיכה עבה כטפח, שזו צריכה מליחת שני צדדין אע"פ שאין בכל עוביה כחצי אצבע, וזו דיי לה במליחת שני צדדין לבד אע"פ שיש בעוביה כטפח, ודם שבאמצע חתיכה מי הוציאו, ואין לדבר קצבה.
מולח אדם חתיכות הרבה זו עם זו וזו על גבי זו, ואין חוששין שמא תפלוט זו ותבלע זו, שכל שהחתיכה פולטת דם ואפילו ציר, אינה בולעת. בד"א במולח בשר עם בשר, ואפילו בשר שור עם בשר גדיים וטלאים ואפילו עם עופות, שאי איפשר לגדיים וטלאים ואפילו לעופות לגמור כל פליטת צירן עד שלא יפלוט בשר השור את דמו, אבל בשר עם דגים אסור ואפילו בשר עוף ודגים, לפי שהדגים מעוטי דם וציר הם וגומרין כל פליטתן עד שלא יגמור העוף את פליטת דמו. עבר ומלח, הדגים אסורין לפי שחוזרין הן ובולעין את דם העוף, אבל העופות מותרין. ויש מי שאוסר אף העופות, לפי שחוזרין הדגים ופולטין דם שבלעו ומבליעין בעופות. ודברים רחוקים הן.
המולח צריך להזהר בהדחה שלאחר מליחה, שינפץ המלח או שישטפנו במים עד שלא יתננו בתוך כלי המים שהוא מדיחו בו, שאם יניחנו עם מלחו בתוך הכלי שאינו מנוקב עם המים, נמצאו המים שוברין כח פליטת הבשר, ונמצא הדם שעל פני הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו מחמת המלח שעמו בכלי. לפיכך תקנה גדולה היא למלוח במלח גסה, שהמלח הגסה במעט שהוא מנפץ אותה ננערת ונופלת, ואחר כך רשאי להדיח הבשר באי זה כלי שירצה, עם קצת מים. מלח במלח דקה, אעפ"י שהוא רשאי, צריך לשפשף היטב כדי להסיר מן הבשר המלח שהיא נדבקת בו היטב, ועוד כדי שיוכל להדיח לאחר כן בתוך הכלי עם המים.
בני מעים אין מחזיקין בהם דם. לפיכך אפילו בשלו אותן בקדירה בלא מליחה מותרין. באילו בני מעים אמרו, בדקין הסובבין את הכרס סביב הכנתא והמעי והחלוחלת, אבל הכרס ושאר בני מעים מחזיקין בהן דם וצריכין הן מליחה. ובני מעים שאמרו לא אמרו אלא בהן עצמן אבל בשומנן מחזיקין דם, והעין מעידה עליו שיש בו דם. והכנתא עצמה, יש מן הגדולים שאסרוה בקדירה, לפי שהיא מליאה יותר מדאי חוטין קטנים דקים מלאים דם. ואפילו חתכה חתיכות הרבה ומלחן אסורין. ועכשיו ראיתי שנהגו בה היתר, ואותן חוטי דם כשאדם בקי בהן מותח בהן ונשלפין הן היטב עד שלא ישאר אחד מהן. אחר שאמרו שאין מחזיקין דם בבני מעים, יש מי שאסר למלוח אותן עם בשר, שכל שאינו טרוד לפלוט בולע. ויש מתירין, ונותנין טעם לדבריהן דכיון שאין לאלו דם, אין בולעין דם הבא עליהן אלא מחליק והולך לו. ואין טעם לדברים אלו. ויראה לי שאע"פ שאין מחזיקין בהן דם, ציר יש להן, וכל שהן פולטין ציר אין בולעין דם. ודברים של טעם הם. ולפיכך לא ראינו מי שנזהר מלמלוח אותן עם הבשר. ויראה שכשמולחין החלוחלת אין מולחין אותה מן הצד הפנימי, במקום מעבר האוכלין, אלא מן הצד החיצון, ששם שומן דבוק ושמחזיקין בו דם.
אין מולחין אלא בכלי מנוקב, שאם מלח בכלי שאינו מנוקב הדם מתכנס בתוך הכלי והבשר נכבש בתוכו. מלחו בכלי שאינו מנוקב, אם נמלח במלח כל כך שפוגם את הבשר מלאוכלו עמו הרי זה כרותח, וכשהדם מתקבץ בתוך הכלי, הבשר נכבש בתוכו, וכבוש הרי הוא כמבושל, ולפיכך אסור. ויש מי שהורה שאינו אסור אלא אם כן נמלח הרבה כבשר שמולחין להצניע ולהוליכו בדרך מרחוק, שהוא נמלח עד שאינו נאכל מחמת מלחו אף לכשיודח מן המלח. וכן יש מי שאמר שאינו נאסר אלא אם כן עמד בתוך הכלי עד תשלום זמן מליחתו, דמזמן זה ואילך נעשה אינו נאכל מחמת מלחו, ולא קודם לכן. ואין דברים אלו עיקר. והעיקר כמו שכתבנו.
מלחו בכלי שאינו מנוקב, רואין כל מה שנכנס בתוך הדם והציר שבתוך הכלי ואסור אפילו לצלי, לפי שהוא כבוש, וכבוש הרי הוא כמבושל. ודוקא מה שנכבש בתוכו, אבל השאר שאינו עומד בתוך הציר מותר, שאין הדם מפעפע עד שיתפשט בכל החתיכה. ולא עוד אלא אפילו היה אותו מקצת שנכבש בתוך הדם שמן, שכנגדו בנבילה מפעפע, אינו אוסר את השאר בפעפועו, לפי שהדם אינו מפעפע, ומה שמפעפע בחתיכה זו אינו אלא השומן, והשומן מותר הוא מצד עצמו, ואע"פ שנאסר מחמת הדם, מה שמפעפע ממנו מותר הוא, שאינו מוליך את הדם אלא במקום שכח הדם יכול ללכת ולהתפשט מצד טבעו. שאם אין אתה אומר כן, אין לך בשר שנמלח מותר, שהמלח נאסר מחמת בליעת הדם שבתוכו, והמלח כוחו וטבעו דק ונכנס בכל חלקי הבשר עד שימצא טעמו בכולו, ואם אתה אומר שהדם נכנס בכל מקום שהמלח נכנס, או שהמלח אחר שנאסר אוסר כאילו הוא עצמו אסור מצד עצמו, אף אתה אוסר את כל הבשר, שטעם המלח האסור נטעם בכל. וכן אין לך איסור קליפה בעולם, שקליפה זו אוסרת מה שסמוך לה, וכן מקליפה לקליפה.
וכן אם נתעורר הדם לצאת ויצא ממקומו ונבלע במקום אחר, אסור לאוכלו עד שיפליט את דמו, כמו שבארנו. ולפיכך השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה, אסור לאכול ממנה בשר חי אלא אם כן מולחו יפה יפה, לפי שנתעורר הדם לצאת, ונמצא זה ששובר את מפרקתה מחליש כחה ואינה יכולה לזנק, ונמצא הדם פורש ממקומו ונבלע באיברים. מלחו מותר ואפילו לקדירה, שהמלח מפליט הדם שנבלע בפנים, לפי שהדם הנבלע באברים קלוש וצלול ויוצא הוא עם המלח.
<h2>דף קיז.</h2>
ניקור חלב. דבר תורה חלב בהמה אסור ושל חיה מותר, שהרי אמרה תורה בפרשת קדשים (ויקרא ג') כל חלב וכל דם לא תאכלו, ודבר הלמד מעניינו הוא, שלא אסרה תורה אלא חלב הקריבין למזבח, וחיה אינה קריבה. אם כן למה הוצרך הכתוב לומר (ויקרא ז') כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, לימד על האליה של חולין שהיא מותרת, שלא אסרה תורה אלא דבר השוה בשור ובכשב ובעז, ואין האליה שוה בשלשתן, שאלית השור והעז אינן בכלל האימורים כאלית הכבש. ואע"פ שכתוב (ויקרא ג') חלבו האליה, אין הכוונה בזה לומר שהאליה היא חלב, אלא לומר שהאליה היא בכלל האימורים, וכן אמרה תורה והקריב מזבח השלמים חלבו והאליה תמימה.
